הנדסת טילים

גילי מהנדס אלגוריתמים מאז שהתאהב ב׳רובוקופ׳ והחליט בכיתה ד׳ שהוא רוצה ליצור מכונה עם מוח של בן אדם. משם המסלול אל התעשייה הביטחונית היה די ׳טבעי׳. היום הוא מהנדס מוחות של טילים ב׳כלוב זהב׳ והכי אוהב להיות במעבדה. | גילי | 28.07.25

בורג קטן

1
1 בורג קטן

ההפך ממה שרצית

איינשטיין שהמציא את תורת היחסות, מזה עשו את פצצת האטום, אמר ׳אם הייתי יודע, לא הייתי מפרסם את זה׳. אמרו שהמציאו את פצצת האטום כי קיוו שזה יסיים את המלחמות, שזה נשק יום הדין ואנשים יפחדו להשתמש בו, אולי הם צדקו. בדברים מסוימים. לאחרונה ראיתי את הסרט על אופנהיימר שבנה את פצצת האטום. שם מאוד רואים את הדילמות. איינשטיין לא רצה לקחת חלק בזה. גם המדענים שעבדו עם אופנהיימר אמרו שהם עושים את זה כדי שיהיה שלום ואיך שהם סיימו, ארה״ב הפילה את הפצצות על הירושימה ונגסקי. זה לא משהו שעשה לו גאווה גדולה, לאופנהיימר.

עכשיו, אני לא מתיימר, אני בורג מאוד קטן, אופנהיימר היה ראש התוכנית, זה מאוד חדשני מה שהם עשו. זה לא שאני עושה דברים אפילו בציפורן של הדבר הזה, אבל בכל זאת. לאחרונה ישבנו בדיון והבוס שלי שאל, ׳רגע, הדבר הזה יכול לפגוע בטעות בכוחותינו?׳ פתאום כולם בלעו רוק. זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות גם למי שנלחם וגם למי שמפתח איזו מערכת, שבסוף אתה מגלה שהיא עשתה את ההפך ממה שרצית שתעשה.

רובוקופ

בכיתה ה׳ יצא הסרט ׳רובוקופ׳ וזה הקסים אותי. אמרתי ׳זה מה שאני עושה׳. אני רוצה לבנות רובוט, את המוח שלו. לדמות איך בן אדם חושב וללמד את זה את המחשב. הדליק אותי שנותנים לרובוט יכולות של בן אדם. תכננתי עם חבר איך נפתח חברה שעושה רובוטים. אמרתי לו, אתה תהיה בניהול ואני בהנדסה.

חגיגות למפעל

לא מזמן הייתה אצלנו בעבודה מסיבה, הבנתי שזאת הפקה מטורפת אז קניתי כרטיסים לי ולאשתי ובסוף לא הלכתי. עשו מזה קצת פוליטיקה, לא רציתי את זה. הייתי אז חזק בהפגנות, לא מתאים. היה צריך להיות יום פתוח בחברה שאפשר להביא את המשפחות, את הילדים. את זה מאוד רציתי, להראות לילדים מה אנחנו עושים, זה נחמד כזה. אבל כל פעם זה נדחה ואז התחילה המלחמה. זהו. זה מה שאני חוויתי מהחגיגות האלה.

אני בורג קטן, כן?

מה7 לאוקטובר העצבים הרבה יותר חשופים. אתה נבהל שאתה מצטייר כאיזה מיליטריסט שמחכה למלחמה ומייצר בשביל המלחמה. הכול מאוד טעון. זה תמיד מורכב, אין תשובה פשוטה. מצד אחד השאלה הזאת, בשביל מי אתה עושה את הדברים האלה בכלל? האם אתה עושה את זה בשביל האנשים הנכונים? האם זה נכון? והנה עכשיו מלחמה ובאיזשהו מקום, בצורה מאוד עקיפה, יש לי יד בזה. מצד שני יש גם תחושת שליחות, שאתה זה שבזכותך יש איזו הגנה. בכל זאת, לא יודע אם להגיד מנצח, אבל יש עליונות עכשיו לצבא גם והרבה בזכות המערכות הביטחוניות. זה מאוד מעורב, אתה כל הזמן מאוד רגיש, אתה רוצה להיות בצד הטוב והתורם ולא בצד האגרסיבי.

אבל אני בורג קטן, כן? אני אגיד משהו קצת דרמטי, אבל גם החייל הנאצי ההוא היה בורג קטן במערכת גדולה. בעיניים שלו באותם ימים הוא כנראה חשב שהוא תורם, שהוא בעד גרמניה ולא יודע מה. אבל בסופו של דבר בראייה ההיסטורית כל האנשים האלה היו פושעים. אז כן, משהו כזה. סוג של כזאת שאלה. זאת השאלה שכל הזמן נשאלת לי בראש מאחורה ובעקבות המלחמה היא התחזקה. זה לא פשוט.

טיל טוב

מה זה טיל טוב? זה פשוט. הטיל, המטרה שלו זה לפגוע במטרה. אז טיל טוב הוא טיל שפוגע במטרה. יש את כל ההתייפייפות, אבל בסוף הטיל צריך לפגוע במטרה. בשביל זה עושים אותו. כשהייתי קצין צעיר נשלחתי לדיון ואחד המפקדים אמר משהו שנצרב לי בראש, הוא אמר, ׳מה המטרה? למה אנחנו באים לעבודה? המטרה שלנו בסופו של דבר זה להרוג ערבים׳. אז אמרתי, וואו, איך הוא פישט את הכול. כל הכבוד היום אני אומר, איזה משפט מטומטם. מזעזע שהוא אמר את זה.

תכונות של טיל טוב זה דיוק וזה לנתח את המצבים לאורך כל המסלול. קורים דברים, משתנות סיטואציות והטיל צריך לדעת להתמודד עם זה ובסופו של דבר להגיע למטרה. זהו. זה טיל טוב. וככל שהוא יותר טוב אז הוא יודע להתמודד עם יותר הפרעות ומצבים קשים. לטיל יש הרבה מהנדסים וכל אחד אחראי על התחום שלו, בסוף מחברים הכול יחד ויש תוכנה ענקית לטיל שאומרת לו אם ככה – אז ככה. אם ככה – תלך למה שמשה עשה, ואם ככה – תלך למה שגילי עשה, ובסוף מקווים שהוא יגיע, שהוא יפגע.  

זה כיף שמה שאני עושה זה משהו עובד, אבל בסוף זה מתחבר לשאלה המוסרית, כי כשאתה רואה שזה עובד אז מה אתה רואה? טיל מתפוצץ. אז אתה אומר, עדיף לי לא לראות את זה. זה קצת קשה. למשל סופר, בסוף רואה את הספר שלו ואנשים שקוראים ונהנים, אז זה כיף. פה בסוף ההצלחה שלך זה הטיל שפוגע ב… אז זאת הצלחה מפוקפקת כזאת.

על מה אני שמח?

2
2 על מה אני שמח?

על מה אני שמח?

אנחנו עכשיו התעשייה הכי מצליחה by far. בעולם. הכול קורס, הכול דפוק, מלחמות… העולם במצב לא טוב, אבל התעשיות הביטחוניות נוסקות כי כולם בפאניקה, במתח, וקונים מערכות. השנה עשו לנו כנס. פעם ראשונה ששכרו אולם כזה גדול והביאו כיבוד עשיר וזה, ואנחנו יושבים ומוחאים כפיים לרווחים ולהצלחות ואז אני אומר לעצמי, כאילו רגע, על מה אני שמח?

אתה אומר לעצמך, הייתי מעדיף להיות שמח על זה שהצלחתי להמציא מכשיר שמציל אנשים, שעוזר לגלות סרטן וזמין בכל בית חולים… אתה צריך לחיות עם זה. להגיד אוקיי, זה מה שאני עושה. אין לי הרבה מה להגיד. אני אומר, זאת העבודה שלי. אתה מספר סיפורים. כשאתה ילד אין לך בעיה להפציץ ולהרוג ולהגיד שאתה שומר על המדינה, אבל כשאתה מתבגר אתה מתחיל להבין שזה לא מאה אחוז נקי, שגם בזה יש לכלוך.

בעין הסערה

עכשיו אנחנו בעין הסערה.אם צפיתי שהמלחמה תגיע לפה? לא. כן הורגש מין מתח כזה. כשהציגו אצלנו את הרווחים וכולם מחאו כפיים, ישבתי עם חצי חיוך. זה לא סתם. זה לא שאנחנו מוכרים בורקס.

קראתי בכתבה שרומזים לשר האוצר סמוטריץ׳ שיורידו את דירוג האשראי והוא אמר, ׳תמיד יש לנו את התעשיות הביטחוניות׳. הרגשתי שאני בעצם זה שמציל את הממשלה ההזויה הזאת, כעובד בחברה ביטחונית. התעוררו בי כל מיני שאלות, יש קצת כאב בטן בזמן האחרון. זאת לא עבודה מאה אחוז נקייה, בכל זאת, מייצרים נשק. לאור זה שהמדינה הולכת לפשיזם ובכלל כל העולם הולך לשם, אתה באיזשהו מקום מרגיש שאתה חלק מהפשיזם הזה, שאתה הדלק שלו, מספק לו את הנשק. מצד שני אני חושב שהמלחמה עכשיו צודקת. באיזשהו מקום אתה גאה, בורג קטן במלחמה צודקת.

Brute Force

יש לאיראן מהנדסים טובים, תעשייה ביטחונית טובה, הם כנראה מלמדים את החמאס ובטוח שגם לחיזבאללה יש. מה שהם עשו ב7 לאוקטובר, מאוד זלזלו בהם, אבל הם ידעו טוב מאוד לעבוד. אני מספיק שנים במערכת, אולי קצת איבדתי את התמימות. אני כבר לא מופתע, אני מגלה כל פעם שעל כל דבר שאנחנו חושבים ועושים, הם גם מייצרים משהו. כיפת ברזל באמת מצילה אנשים אבל זה גם מייצר עוד רצון של הצד השני לפגוע בזה. לא ברור אם יש איזון או האם זה מרוץ מטורף לעוד חימוש. צד אחד ממציא פתרון לבעיה, הפתרון הזה מהווה בעיה לצד השני אז הוא מוצא בחזרה פתרון חדש.

ותמיד לומדים מחדש שהפתרון הכי ברזלי, הכי טיפש, הוא הרבה פעמים הכי טוב. עם הפתרון הכי פשוט וטיפש הכי קשה להתמודד. קוראים לזה Brute Force, כוח ברוטאלי, זה סלנג כזה, הכוונה לפתרון ׳ראש בקיר׳. לדוגמה, אם יורים עליך טיל, אתה יכול להפעיל מערכות הגנה, אם הטיל חכם, אתה יכול לבלבל אותו עם אלקטרוניקה, אבל אם זורקים עליך אבן, מה תעשה? אתה לא יכול לעשות שום דבר.

אין לי נגיעה אישית לעניינים האלה, אני ניזון מהחדשות כמו כל אזרח, אבל שמעתי במסדרונות שאומרים שעם כל הטכנולוגיה והAI, בסופו של דבר אם לא מכניסים חיילים שילכלכו את הידיים והרגליים ולצערנו גם יפצעו ויהרגו, אי אפשר לנצח. עם כל האוטומציה, בסופו של דבר זה מה שמנצח, עדיין. אתה לא יכול לשנות מציאות רק באמצעים טכנולוגים. הם יכולים לעזור, להקטין חיכוך. כששמעתי שחיילים נכנסים לעזה מאוד פחדתי אבל כנראה שהאמצעים הטכנולוגיים מאוד עזרו ולמרות כל מה שהעולם אומר, אני חושב שלפחות מנסים לעבוד נקי, עם מינימום פגיעה באנשים חפים מפשע. יש טעויות ותקלות, אבל למשל יש סרטונים בחדשות שמראים חיסול ממוקד שבו הבניין נשאר שלם. אלו מערכות חכמות. זה עוזר, אבל זה לא מנצח את המלחמה. זה לא משנה מציאות.

אבא מבין בטילים

הבנות שלי יודעות שאני מתעסק עם טילים. יכול להיות שבתוך תוכן הן מבינות שאני בגדול מבין איך זה עובד ואם אני רגוע אז הן רגועות, אולי. בעקבות המלחמה היה לי חשוב להגיע לביה״ס שלהן כמישהו שמבין ואומר אנחנו בשליטה, אל תדאגו וזה. הכינו אצלנו במשאבי אנוש הרצאות להורה מעשיר, זה מצוין כי אני לא יודע מה בדיוק להגיד. שילבתי סרטונים, כיפת ברזל, איך זה עובד טוב, איזה יופי. הילדים מאוד התענינו. בסוף אמרתי שעדיין באזעקה צריך ללכת לממ״ד כי יש רסיסים וכו׳ ואז ניגשה אלי ילדה חמודה, ביישנית כזאת ואמרה, אבל אין לי ממ״ד בבית. אז אולי אותה ספציפית הלחצתי, אבל אני חושב שבסה״כ זה כן עשה להם משהו כזה קטן. אמרתי להם, באתי לפה כדי שתראו שאנחנו שומרים עליכם, שהצבא והתעשיות הביטחוניות שומרות עליכם. וגם שבסופו של דבר יוצא גם טוב מהמלחמות כי זאת התקדמות למדע ולאנושות. אלו הסיפורים היפים, הצד הטוב של העולם הזה.

עד הפנסיה

לא סתם אומרים שמלחמות זה מנוע כלכלי, בסופו של דבר זאת צמיחה. מיד אחרי מלחמה מתחיל תהליך של ייצור וכל הטכנולוגיה שמפתחות התעשיות הביטחוניות, כי שם יש כסף, בסוף מחלחלת לאנושות ועוזרת גם במקומות אזרחיים ורפואיים. התעשיות הביטחוניות זה הישרדותי. עכשיו אתה צריך לספק הגנה. תמיד צריך להיות יותר טוב מהאחר, אז יש כל הזמן מרוץ התחמשות וזה דלק מאוד טוב למדע. כל המדינות שבמעגל סביב רוסיה, אוקראינה, סביבנו והלאה, מאוד בפאניקה מהמצב, ואז אנחנו יושבים ועושים כפיים, יש כסף. ככל שהעולם יותר מעורער, אנחנו יותר שמחים בתעשייה הביטחונית, חד משמעית. מצד שני ההייטק קורס, בכל העולם. אולי כי אנשים מפחדים להשקיע. אינפלציה ואין כסף, אולי מהקורונה. כשאתה במצב של הישרדות ופאניקה ומצוקה, אתה לא משקיע בקדמה, אתה משקיע בהגנה. התקציבים מופנים לביטחון, לא לפיתוח ולדברים חדשים.

עכשיו כל מילה שלי מיותרת. רואים כל יום בעיתונים, השוק הזה בצמיחה מטורפת והסיבה היא שהוא באמת נשען על ה… ככל שהמצב הביטחוני בעולם יותר גרוע – ככה אנחנו יותר משגשגים. אני כרגע לצערי רואה שיש לי עבודה בטוחה עד הפנסיה.

מדען אפל

3
3 מדען אפל

מדען אפל

מאז שאני ילד נמשכתי למדענים, למדע, אבל גם במובן האפל של המילה. לאיש הזה שיושב עם עצמו והמוח שלו קודח, וכבר מאוחר בלילה ועששית כזה… ניוטון ואיינשטיין, המדענים האלה תמיד הדליקו אותי. זה שהמדען הזה יושב וסובל והוא לבד, אבל בסוף הוא מצליח, ומהמקום הקשה הזה פתאום פורץ לו הרעיון ואז הוא מלך העולם.

Basic

כשהייתי ילד, לשכנים היה משחק אטארי וזה הדליק אותי. כל הילדים רוצים לשחק, אבל אותי עניין להבין איך זה עובד. איך לתכנת. איך לעשות את המשחק בעצמי. בכיתה ד׳ היו מחשבים ביתיים בעיקר לילדים ממשפחות אמידות. אנחנו לא היינו כאלה מבוססים, אבל קנו לי גם. אימא שלי כנראה רצתה לעודד את זה. איך שקיבלתי את המחשב, עוד לא היו אז משחקים, לא היה כלום, הדלקתי אותו ורשמתי: “Draw a car”. זה לא עבד. ואז למדתי, בהתחלה לבד עם ספרים, ואז בחוג, והייתה לי גם מורה פרטית. למדתי Basic, זאת הייתה השפת תכנות שילדים למדו כי היא הייתה יחסית פשוטה.

בכיתה ט׳ נתקלתי לראשונה במושגים סינוס וקוסינוס, ישבתי עם המחשבון ושיחקתי, החלטתי שאני יושב עם עצמי ומבין מה זה. ניסיתי להבין. בכלל, כל מיני. איך דברים עובדים. כמו האופניים עם ההילוכים שרכבתי עליהן. תמיד אהבתי גם מתמטיקה, גם פיזיקה. רציתי ללמוד לא סתם בשביל ציונים, ממש אהבתי את זה, רציתי להבין. מתמטיקה זאת שפה להבין את העולם.

פועל של אבא

אבא שלי היה הנדסאי חשמל, קבלן של עבודות חשמל גדולות. אימא שלי עבדה כמנהלת חשבונות. זה לוגי, אבל אי אפשר להגיד שזה מתמטיקה, זה לספור. אבא שלי היה יותר קרוב למה שאני עושה. לא הייתה לו סבלנות ללמד אותי, אבל כשגדלתי עבדתי איתו בקיץ, הייתי פועל בצוות שלו. זה עניין אותי, רציתי ללמוד, לדעת. עשינו את כל החשמל בסניף חדש של קופת חולים. עבדתי עם פלסטינאים שהיו הפועלים שלו, הם היו מאוד נחמדים. הם לימדו אותי עד שבסוף כבר ממש עשיתי בעצמי.

הרעיון שמאחורי התוכנה

אבל זה עניין אותי רק קצת. ברובוט יש קצת חשמל, אבל החשמל זה לא המח. אני התעניינתי במוח. בספר שהיה לי נתקלתי לראשונה במילה אלגוריתם. כבר אז הבנתי שזה מה שמעניין אותי, הרעיון. יש כאלה שרוצים לבנות את הבניין. אני, ברגע שסיימתי לתכנן – סיימתי. העניין הוא להבין את ה-flow , איך הדבר עובד, את התרשים זרימה. לבנות אותו, זה כבר שמישהו אחר ייקח פטיש ומסמר ויבנה.

יש כל מיני מהנדסים. אני עושה רק את התוכניות, את הרעיונות מאחורי המוצר. את זה לוקחים והופכים לתוכנה, לחומרה ובסוף יש מערכת. אני לפני התוכנה. אני מהנדס את האלגוריתם. אלגוריתם זה הרעיון שמאחורי התוכנה. הרעיון מבוסס על זה שאתה מכיר ויודע מתמטיקה ופיזיקה. זה מה שאני עושה היום, זה אלגוריתמים, זה המוח. למשל איך גורמים למחשב להבין מה הוא רואה ושומע, נגיד, למצוא כיוון של מערכת תקשורת שמשדרת גל לאוויר. האלגוריתם זאת נוסחה מתמטית שאומרת, איך אני יכול, על סמך זה שקלטתי את האות, להבין מאיפה הוא בא. בדרך כלל אני לא הוגה את זה מאפס. למשל למצוא כיוון של קורן (גלי רדיו), זה משהו שהתחיל עוד מימי מלחמת העולם השנייה.

האמצע בין מדען למהנדס

אחיין שלי קרא לי פעם ׳מדען טילים׳. זה נחמד, אבל אני לא מסתובב ואומר, אני מדען טילים. אני לא מתחבר לקלישאה. כשאומרים מדען, אז יש לי בראש את הפרופסור הזה עם החלוק שיושב במעבדה. אני לא רואה את עצמי כזה. אני מהנדס. מהנדס אלגוריתמים. היום בדיעבד לא הייתי רוצה להיות מדען. רציתי להיות מהנדס כי זה יותר פרקטי ובסוף יש מוצר, משהו שעובד. מדען זה יותר תאורטיקאי שמפתח תאוריה. אני חושב שמצאתי בדיוק את הבין לבין המתאים. מהנדס האלגוריתמים הזה שבכיתה ד׳ התחלתי להבין מה זה אומר. זה האמצע בין מדען לבין מהנדס.

טבעי

הילדים של היום מדברים במונחים של כיף ולא כיף. אם כיף לך בעבודה, אתה לא מאתגר את עצמך. גם כשאתה מגשים את חלום ילדותך כמו בעבודה שלי, יש רגעים של סיזיפיות. צריך את הסבילות והסבלנות לסיזיפי, לאפור. אני עובד בתעשייה הביטחונית כבר הרבה שנים. נהנה. אני נהנה לסבול. זה אף פעם לא היה משחק בשבילי, גם כילד לקחתי את זה מאוד ברצינות. מה שעניין אותי זה ׳הלינבור׳, זה בודד כזה, מאוד לבד. אתה מול המחשב, מנתח את הבעיות. זה מה שתמיד אהבתי וחיפשתי. לפעמים אתה באמת לבד כי אין מישהו שיודע יותר ממך להיעזר בו. אני מודה שאני טיפוס קצת לחוץ. חשוב לי לא לעשות טעויות, לדייק. לאחרונה מצאתי בעיה בדברים שתכננתי, כבר הוציאו את זה לייצור ופתאום צריך להגיד, רגע, טעיתי. ויש לזה משמעויות, זה כספים. ׳מה, עכשיו?!׳ אבל לרוב מקבלים את זה בהבנה. אומרים, טוב שמצאת את זה עכשיו ולא כשהמערכת באוויר או אצל הלקוח. בסופו של דבר, זה מקצוע קשה. גם רופאים טועים לפעמים ואז בן אדם מת.

העולם הביטחוני לא היה השאיפה הראשונה שלי, אבל זה היה מאוד טבעי. יש מן דרך סלולה כזאת לעתודאים – מהצבא לתעשיות הביטחוניות. גם בצבא שירתי בתעשייה ביטחונית. למדתי הנדסת חשמל ומחשבים, את התואר הראשון עשיתי כעתודאי ואת השני בצבא ואז מצאתי עבודה בתעשייה הביטחונית. בגלל שבאתי מהצבא והייתי מוערך ועם תואר שני, אמרו לי, תבחר איזה תפקיד שאתה רוצה. אתה רוצה אלגוריתמים? תעשה אלגוריתמים. זהו. זה מה שעשיתי. עד היום, כמעט 20 שנים.

כלוב זהב

4
4 כלוב זהב

כלוב זהב

החלום שלי היה לעזור לאנשים. בבועה האחרונה של ההייטק ניסיתי לחפש עבודה אחרת, בתחום הרפואי אפילו לא קיבלתי ראיונות. התראיינתי במקום שעושים בו מערכת שתזהה סרטן השד, אבל זה לא הסתדר. מצאתי עבודה אחרת, אבל גם, בטילים. קשה לצאת מהעולם שאתה נמצא בו.

בתעשייה הביטחונית מרוויחים פחות, זה לא הייטק. אצלנו יש יותר יציבות ופחות כסף. בן אדם צעיר לא חושב על יציבות, הוא חושב על כסף. הרבה הולכים להייטק וכשהם מתבגרים הם מחפשים את התעשיות הביטחוניות, זה מן כלוב של זהב. ככל שהזמן עובר אתה אומר, כבר לא שווה לי לצאת. עדיף לי להישאר, לצאת לפנסיה וזהו. 

תמיד מדינות ישקיעו בתקציב ביטחוני. לא רק בישראל. גם בתקופה של שלום אתה משאיר את המוכנות. הייטק לעומת זאת זה מוצרים זמניים. מייצרים משהו, פתאום אין לזה ביקוש וזה מת. למשל סי-די-רום, אחרי שנתיים זה נמחק ומתו כל השווקים שהתעסקו עם זה. הייטק זה מאוד טרנדי. עולה ויורד. על התעשיות הביטחוניות המדינה תמיד תשים עין ותדאג שלא יקרסו ושתהיה תחרות. יש לה אינטרס שיהיו כמה חברות חיות ומתפקדות. זאת תעשייה שיש לה ספונסר גדול. בטוח בישראל.

נבדק על אנשים

כתוצאה מהמלחמה עכשיו, המון מערכות שפותחו והיו עד עכשיו על המדף, מקבלות בדיקות וניסיון מבצעי. המצב בעולם לא פשוט ויש זינוק חזק לחברות הביטחוניות ובעיקר לישראליות, כי המוצרים שלהן נוסו בשטח מול כל מיני סיטואציות קשות ועבדו. בארץ מפרסמים בגאון את העסקאות של התעשייה הביטחונית.

אני מרגיש שהחוזקה של ישראל בעולם היא הניסיון המבצעי שלנו. כי בסוף, התעשייה הביטחונית בארץ, זה לא סתם. כיפת ברזל, זה עובד. זה לא רק נבדק בניסויים. זה נבדק על אנשים. אתה אומר לקניין, תראה, הנה. הם לא צריכים לראות סימולציות, הם רואים את זה בחדשות. הקניינים יבואו לקנות ממקום שהמערכות שלו באמת נבדקו. הקניין אומר, זאת מערכת שהוכיחה את עצמה שהיא מצילה חיי אדם אז ברור שאני מעדיף לקנות את זה מאשר לקנות מאיזו חברה צרפתית או איטלקית.

אסטרטגיה

הרבה אצלנו, כולל אני, זה אנשים שגדלו בצבא. המנהלים הם אנשי צבא בדרך כלל, אז יש handshake מאוד חזק עם הצבא. אנחנו, התעשיות הביטחוניות, נותנים לצבא הרבה יותר בהרבה פחות. אנחנו לא יכולים לחיות על הצבא. על המדינה. לצה״ל אנחנו די עובדים בהתנדבות. שם אנחנו מפסידים. אבל שווה לנו להוכיח את עצמינו שם ואז לקבל כניסה לשווקים בחוץ לארץ, בצבאות זרים. שם אנחנו עושים את הכסף. אחרי שהתגלחנו על הצבא, שם זה הכסף. הצבא הוא איש המכירות שלנו באיזשהו מקום.

יש בארץ חברות ביטחוניות פרטיות שמנסות להשתלט על השוק.בתור אחד שהיה הרבה שנים במערכת של התעשייה הביטחונית והיה גם בצד של הלקוח – הצבא,  להגיד שמי ששולט בחברות הביטחוניות שולט בצבא זה רחוק מאוד מהמציאות. התעשיות הביטחוניות פשוט נותנות כלים לצבא. הצבא זה אסטרטגיה. הקצינים, הרמטכ״ל והאלופים שולטים בצבא, הם בונים את האסטרטגיה. הם פשוט באים לתעשיות הביטחוניות ואומרים, בשביל לעשות ככה וככה אני צריך טיל כזה או רכב כזה או ספינה כזאת וכזאת.

הסיווג החדש

בתור ילד, ואני מניח גם לאזרחים שעוברים ליד מתקן סגור של התעשייה הביטחונית, אתה אומר מי יודע מה יש בפנים? אבל אין כלום, סתם. זה מצחיק. יש חדר אוכל ומשרדים. היום כל אחד רושם שם של טיל באינטרנט ומוצא עליו מידע, משהו שפעם מאוד שמרו עליו. אני לא באמת מבין בזה, אבל אני מניח שהיום הרבה יותר קשה להגן על המידע וכנראה הדרך שעושים את הסיווג זה בזה שלא מכחישים ולא מאמתים. אין תגובה. ואז אתה לא יודע מה באמת נכון. אם יש בעיה קשה במשרד, אני אומר, תנו לי שקט. אני אשב בבית ואפתור את זה. זה לא היה אפשרי לפני הקורונה, אבל הבינו שאנשים לא יעבדו אחרת אז הגדירו שבבית אפשר לעבוד על חומר לא מסווג. בסוף הקורונה, בהייטק הורידו את העבודה מהבית ודווקא אצלנו זה ממשיך.

מערכת מסואבת ומסועפת  

בגלל שאנחנו מערכת גדולה ומסואבת ומסועפת, בתחושה שלי יש גופים אצלנו שעושים דברים דומים ולא יודעים אחד על השני אפילו. לא תמיד אתה יודע מה אתה עושה. אומרים לך, ׳צריך שתמצא כיוון׳, נותנים את הנתונים ההנדסיים, תפתור לי אז זה. אולי זה מסיבות של סיווג או מידור אבל לדעתי זה פשוט ניהול דפוק שלא מסבירים לך מה הפרויקט. אם אתה עובד במדבר או בים או בשטח עירוני, זה סיבוך ראות אחר, התמודדות אחרת ופתאום אתה מבין שתכננת משהו לא מתאים.

תמיד ירצו את הפתרון הכי פשוט והכי יעיל. לא ׳להרוג זבוב עם תותח׳, אלא פתרון שפותר את מה שצריך במינימום האפשרי – אז זה מוצר מוצלח. הייתה לי לא מזמן בעיה שידעתי לפתור בצורה אופטימלית שנתנה תוצאות מאה אחוז, אמרו לי, ׳בסדר אבל בשביל זה צריך יותר חומרה וזה עולה הרבה כסף. אנחנו צריכים פתרון לא כזה טוב, עם פחות חומרה׳. היה לי מאוד קשה, בתור אלגוריתמאי אתה רוצה לתת את ההכי טוב. למה אתם קוצצים לי את הכנפיים? אבל אתה לומד, זה חלק מהעבודה.

יצא לי לשמוע על אנשים בצוות שעשו להם ארוחת ערב, חגיגה כזאת. לי אישית, בכמעט 20 שנה, לא יצא להשתתף באירוע כזה. הרבה פעמים הפרויקטים מאוד ארוכים בשנים. מביאים ראש פרויקט עם מוטיבציה ובגלל שזה נורא ארוך ומייגע, הוא בדרך כלל מתעייף באמצע, הלקוח כבר התעייף, וכשזה נגמר רק אומרים, ׳כוס אומו גמרנו עם החרא הזה!׳ וכבר אין מצב רוח לחגוג ואין כלום. לא כל כך יודעים להחמיא פה אבל מספיק לי להרגיש שראו שהצלחתי. עצם העובדה שיש אתגר גדול שנותנים לי אותו ואני מצליח לבצע. שמבינים מה עשיתי. בראש השנה האחרון קיבלתי פרס. אתה לא תמיד יודע בדיוק על מה קיבלת. המנהל קרא לי ולעוד כמה, כמו חלוקת תעודות כזה. אפילו קיבלתי קצת כסף. שמחתי.

פרופיל של מהנדס טילים

מהנדסי טילים, הצד החזק שלהם זה חוכמה, פחות רגש. הם בדרך כלל פחות חברותיים, יותר אנשי מחשב ולעבוד עם עצמך. פעם מנהל פרויקט הציג אותי למישהו, ׳תכיר, זה גילי, מהנדס אלגוריתמים שיחסית לשאר יודע להסביר במילים פשוטות מה הוא עושה׳. אני חושב שבתעשייה שלנו יש אולי יותר מהציונות הדתית. זה ציוני כזה, רואים את האידיאל של ׳ישראל השלמה והחזקה׳. הרוב גברים. כשלמדתי הנדסה היינו כיתה של 200 גברים ו-4 נשים בערך, מטורף, עכשיו שליש מהצוות שלי זה נשים.

אין שום תיווך רגשי שמציעים לעובדים, ממש לא. זה קצת מיליטנטי, אני לא יודע אפילו מה העמדה של אנשים שעובדים איתי. אף אחד לא מעלה את זה. יש מישהי שעבדה איתי, בחורה מאוד מוכשרת, מאוד פציפיסטית כזאת. היא עברה למפעל שעושים בו לוויינים, רק מודיעין וכאלה, לא טילים וזה. אמרה שהיא לא רצתה לעשות… טילים. נשק. למרות שגם לוויינים זה לא רק למזג אוויר. בוא נגיד ככה.

להתנדב למלחמה

כמו כל עם ישראל, מרגע שהתחילה המלחמה גם אני חיפשתי איפה לתרום ולעזור. הייתי פעם אחת בקטיף. בעבודה היו כל מיני יוזמות אבל הגוף פה מאוד כבד ומורכב, הוא לא יודע להמציא פתרונות מהירים. קשה לו. איך שאני מבין את זה, בסופו של דבר התעשייה הביטחונית, גם אם היא מספקת ללקוחות חוץ, היא עוזרת למדינה כי היא מביאה כסף. ועכשיו באמת צריך כסף, אז ההנהלה אומרת, ׳או שאני משהה את הפרויקטים הרווחים ומנסה לעשות איזו יוזמה מטורללת שיש סיכוי טוב שלא תצליח, או שאני אומרת עזוב, נמשיך עם הפרויקט, נקבל את הכספים ונתרום ככה למדינה׳.

אבל אני בתור בן אדם פרטי רציתי לעזור. היה משהו שעבדתי עליו בעבר שאחרי ה7 לאוקטובר גילו שהיה צריך אותו, שמעתי שגוף בצבא שעבדתי איתם מרימים מערך, אני כבר לא עושה מילואים אז אמרתי שאני מוכן להתנדב. הם אמרו שרוצים ומסרו את השם שלי אבל זאת בירוקרטיה. עד היום לא קראו לי.

אין רומניה

5
5 אין רומניה

יש גבול

באוקטובר נכנסנו בעבודה לממ״ד בזמן אזעקה והתחלנו לעשות חישובים, למה צריך להישאר עשר דקות בממ״ד. אנחנו יודעים את המהירות, המרחק, יודעים לחשב. יכול להיות שאני מרגיש יותר בטחון, כי אני יכול לצפות את ההתנהגות של הטיל, אבל זאת גם קצת זחיחות, בגלל שתודה לאל, זה עוד לא קרה לי.

במלחמה הביטחון התערער בהתחלה. גדולים ממני איבדו את ה… זה. המוצר הכי מבוקש היה מנעול לממ״ד. לא כיפת ברזל ולא כלום. אם ערבים ישראלים היו מתארגנים כולם וקמים עלינו, אני לא יודע אם הם היינו יוצאים מזה. יש גבול גם למה שהמערכות הביטחוניות יכולות לעשות. זה ערער אותי לא פחות ואולי אפילו יותר, כי אנשים שמתעסקים בזה חושבים שהם יודעים משהו ואז פתאום הכול קורס. בתור אחד שכל היום טופחים לך על השכם, ׳תראה איזה הישגים ולאן הגענו ואיזה מערכות חכמות יש לנו ואיזה יופי ואיך אנחנו חזקים׳, ואז פתאום אתה מקבל כזה שטוזה, זה קשה.

סבים

הסבא של סבא שלי חזר יום אחד מבית כנסת והטביעו אותו בנהר. אני חושב שתמיד רדפו את היהודים. גם לפני השואה. הם תמיד היו נטע זר. משני הצדדים יש לי ניצולי שואה. דרך הפרויקט ׳בגוף ראשון׳ (שם אני מעבד לסיפור ומציג את עדות השואה של סבא שלי), הסתבר לי שהיו מחוזות ברומניה שסבלו מהשואה יותר מהפולנים. במחוזות של הסבים שלי ברומניה היו חוקי אפליה. הם לא יכלו להתפרנס וללמוד, היו במחנות עם עבודות כפייה. הם לא ליקקו דבש, אבל לא היו את התאי גזים ולא השמידו אותם בשיטתיות. הרבה חלו וסבלו מעוני ורעב. את המשפחה של סבא שלי העיפו לבית קטן שם הם היו צריכים לארח קצינים גרמניים. סבתא שלי אמרה שהם היו ג׳נטלמנים והתייחסו אליהם יפה. למי שהיה פחות מזל, הם היו חוזרים שיכורים ואונסים את הבנות.

מאז ה7 לאוקטובר הפסקתי לעבוד על הפרויקט של סבא שלי. אני לא יכול לגעת בזה, בשואה, כי זה נורא קרוב. בשבילי השואה הייתה משהו מלפני 80 שנה שנגמר ונשאר רק ללמוד על זה ופתאום הייתה פה שואה.

אין רומניה

ראיינתי את הסבים שלי לפרויקט כי חשובה לי המורשת הזאת, לספר את הסיפור שלהם כי הם האנשים שבנו את המדינה. המדינה היא קיבוץ גלויות גדול והיא שייכת לכולם. אבא של סבא שלי ביקש ממנו שישמור על המסורת ויעביר אותה הלאה, מבחינתי זאת היהדות. יש דברים יפים במקורות שלנו, זה לא שייך לדתיים יותר משזה שייך לי, אז למה לוותר על זה? להגיד, לא טוב אז אני קם והולך, לדעתי זה פשוט להיכנע. הסבים שלי שעברו את השואה לא היו רוצים שאני אכנע ואגיד יאללה, כוס אומו, אני חוזר לרומניה. היחידה שאני מכיר טוב באופן אישי שנולדה שם, ברומניה, זאת אימא שלי. והיא אומרת לי, תקשיב, אין לאן לחזור. זה סתם סיפורים. אין מקום יותר טוב. גם פה עם כל הבעיות, זה המקום שלנו. אין רומניה.

יכול להיות שמתישהו יהיה פה מספיק גרוע שגם אני אבין שאי אפשר. עד אז אני פה ואני נלחם גם. עכשיו אין לי כבר שום ספק שזה המקום היחיד בשבילינו ופשוט צריך להילחם עליו. גם מבפנים וגם מבחוץ. העבודה שלי גם קושרת אותי לפה. זה קשה בתעשייה ביטחונית, כמו שפה לא היו רצים לקבל מישהו זר כי צריך סיווג. בסדר, יכול להיות שאני אמצא עבודה בחו״ל בהייטק… זה לא פשוט, בטח לא בגיל שלי, ושפה וכל זה.

׳איך קרתה השואה?!׳

הלכתי להפגנות עוד הרבה לפני המלחמה. יש אנשים שלא מאמינים בזה. הרבה לא הצביעו. ראינו עכשיו בעזה דוגמא חיה לכמה נזק ההנהגה והקיצוניות יכולות לעשות. בחור בן 20 שגר היום בעזה יודע רק חמאס ושהוא שונא יהודים. גם פה הכוחות הקיצוניים עולים ורוצים לחנך את הילדים שלנו וזה נורא, שיכניסו להם בבית ספר שאנחנו יהודים וערבים זה חרא והכול שלנו ועם סגולה וכל החרטא הזה. אי אפשר להגיד שההנהגה לא קובעת. כשהיינו ילדים אמרנו, איך קרתה השואה?! איך אנשים לא דיברו, איך נתנו לנאצים לעלות?! והיום כשאתה בתוך זה, אתה מתחיל להבין שאנשים חיים מיום ליום, שמים את הראש באדמה ומנסים לשרוד. כל עוד לא פוגעים בהם, הם מנסים להתקדם. בכל העולם. בן אדם מספר לעצמו איזשהו סיפור, וממשיך. לבן אדם קשה לקום ולהגיד, זהו, עד כאן. אני לא עושה יותר את מה שהשלטון מבקש, אני משנה, אני מתקן.

הנדסה

6
6 הנדסה

הנדסה עם שליטה

אני קצת חושש מAI, כמו כולם. זה מאוד שונה מהנדסה רגילה, שם אתה בונה את הבפנים, יודע בדיוק איך זה עובד. במערכות AI זה קודם עובד ואחרי זה פרופסורים מנסים להסביר למה ולא מצליחים. הרעיון הוא שאתה מציף את המחשב, מזרים לכניסה המון מידע ובתוך הקופסא השחורה הזאת עם כל הרשתות, חיבורים מתמטיים נוצרים לבד, המכונה מייצרת כל מיני קשרים ובסופו של דבר זה מנצח בן אדם אפילו. זה דומה לרשת נוירונים במוח שנוצרים בה לינקים וככה גם בן אדם עובד ולומד. זה הפחד, שהבינה המלאכותית יכולה ללמד את עצמה דברים לא טובים. זה קצת קשה לי כרגע לקבל. בהנדסה שאני עוסק בה יש יותר שליטה, בגלל זה אני אוהב את זה. יש לך כל הזמן בקרה מלאה, זה ממש לבנות. בדברים מסוימים הבינו שה AI עובד יותר טוב, אבל עדיין צריך את האלגוריתמים הקלאסיים. אלגוריתמים קלאסיים זה כשהבן אדם צריך לחשוב על הפתרון.

היום יש מחשבים חזקים ותוכנות חזקות שנועדו לבדיקות וסימולציות. בעבודה הראשונה שלי החלפתי מישהו שסיים דוקטורט בהנדסת חשמל בברית המועצות ב1976. אני נולדתי ב1976. אלה מהנדסים מסוג אחר, לא היה להם את הכלים החזקים שיש היום. גם לא היו מחשבים, הם עשו חישובים על דפים. הם מסתכלים עלינו ואומרים, ׳איזה מהנדסי דמיקולו אלה, כותבים כמה שורות, מריצים ויש להם תוצאה׳. הם היו צריכים לחשוב ולבדוק כל דבר אלף פעם, מקודדים על איזה כרטיס ויורדים למרתף ענק ששם היה מחשב בגודל של דירה שעובד אלפית מהמהירות של המחשבים של היום. עכשיו אני מסתכל על החבר׳ה האלה של ה  AI, Machine Learning, Deep Learning ואומר, הם לא מהנדסים. אבל זאת הנדסה. כנראה לשם זה הולך, יהיה מעניין לראות.

חינוך יצירתי

במשרד יש לי ציורים של הילדים ופסל שאשתי עשתה בשבילי, של אישה. זה חיבור לבית, מתנות מאנשים שאני אוהב ושאוהבים אותי. הבת שלי עשתה לי פעם תמונה שלה וכתבה ׳אתה האבא הכי טוב בעולם׳, היום בדיוק הסתכלתי על זה.

בהרצאה ששמעתי אמרו שכדי להכין את הילד שלך לעולם העתידני, אל תלמד אותו כלום. תלמד אותו להיות יצירתי, כי ביצירתיות הבן אדם ינצח את המכונה. כל מה שחיילי כזה, תעשה ככה וככה, המכונה תנצח. אבל מה שמצריך יצירתיות, חשיבה מעבר, הגליק הזה, הרעיון, הניצוץ האנושי, זה כנראה המכונה לא תדע אף פעם. זה משנה את הדרך שבה אתה צריך לחנך את הילדים שלך. פתאום לעשות את התרגילים במתמטיקה לפי השלבים, אולי זה פחות מעניין. אבל צריך לדעת גם את זה, כי בסוף רעיונות, לפחות רעיונות הנדסיים, מתבססים על האלף בית הזה, המתודולוגיה הזאת. אני מאוד מעריך את המהנדסים מפעם, לדעתי הם יותר טובים. אבל זה הלך, אין כבר כזה, זהו.

מהנדס בחיים

הייתה תקופה שהבן הצעיר שלי מאוד רצה רובוטים, ׳כמו שאבא עושה׳. עכשיו הוא יצא מזה. הבת הגדולה לא אוהבת, היא יותר יצירתית כזאת, ניסיתי ללמד אותה למה המתמטיקה זה חשוב, שהמתמטיקה מלמדת אותך לפתור בעיה. כל בעיה בחיים. כשאתה מתרגל מתמטיקה, אתה לומד לא להילחץ. אחרי שאני מצליח להרגיע את עצמי, אני יודע לגשת אל הדברים בצורה מתמטית. אתה לומד, אוקי, יש לי משהו חדש. בוא נתחיל מהצעד שאני מכיר ולאט לאט אתה בונה. מהצעדים הפשוטים לצעדים המסובכים יותר. למדתי להשתמש במנגנון הזה, לא רק בעבודה. לפעמים זה טוב ולפעמים זה אולי קצת בוקי. אני יודע בדרך כלל לנהל משברים, זה מה שהמתמטיקה מלמדת אותך. טוב, לא תמיד אני מצליח בחיים לעשות את זה, כי כן, יש את הטבע, שהוא מתגבר, אבל אם אני מצליח לטפל בזה בצורה רציונאלית אז בדרך כלל מסתדר לי.

אם לא הייתי עושה מה שאני עושה, אני חושב שהייתי סוג של מטפל, אולי פסיכולוג. אני אוהב לשמוע אנשים, לעזור להם, לנתח רגשות, להבין מאיפה הם באים. יש לי אמונה שאין בן אדם טוב ובן אדם רע. בן אדם זה בן אדם. אני יודע להסתכל על זה בצורה קצת הנדסית, אנליטית, קצרה. אני חושב שהרגשות נובעים מדברים שעברת ובסופו של דבר אנשים מופעלים מאינטרסים שעליהם הם גדלו. זה אולי קצת לא אמוציונלי. כמו לנתח מערכת ולא בן אדם.

גבול המתמטיקה

האם להכול יש פתרון רציונאלי? לא. אבל אני לא יודע לפתור את זה אם זה לא רציונאלי. אני לא בן אדם מאמין. אני כן מאמין בקארמה, שמי שעושה טוב חוזר אליו טוב, אפשר גם להגדיר את זה מתמטית או פיסיקאלית. יש דברים לא מתמטיים. כל הדברים שקשורים לרגשות חזקים כמו אהבה או געגוע – זה לא משהו מתמטי. זה רגש שלא תמיד אפשר להסביר. לדברים לא מתמטיים יש ערך, בטח. אני מאוד נהנה מאהבה, אבל כשאני לא יודע להסביר את זה מתמטית אז אני מניח לזה. עם הגיל וההתבגרות למדתי יותר להניח לדברים. לא כל דבר אני מחפש להסביר.

שילוב אידיאלי בין אדם למכונה

אני חושב שהמכונה בסופו של דבר צריכה לעזור לאדם, לא להחליף אותו. שהתפקיד של המכונה הוא למשל כמו בסרט ׳רובוקופ׳, שם השוטר-רובוט סופג את האש במקום שבני אדם יהרגו. אני חושב שזה דבר אידיאלי. כי מכונה היא בעצם משהו שאין לה רגש, אין לה אהבה, אין לה געגוע ואין לה מישהו שאוהב אותה וירגיש בחסרונה ­– אז במקום שהמכונה יכולה לעזור לאדם עד כדי הצלת החיים שלו, זה לדעתי הקשר האולטימטיבי.

במעבדה

7
7 במעבדה

בסוף הכול מתנקז לאירוע בטלוויזיה

יצא לי לראות בחדשות דברים שעשיתי. אתה לא כל כך אומר לאף אחד מה אתה עושה, אז אם משהו מתפרסם אני שולח במשפחה ואומר, בזה היה לי חלק. בסוף הכול מתנקז לאירוע החד פעמי הזה שרואים בטלוויזיה. אבל אתה לא יכול כל שבוע לראות טיל בטלוויזיה ולבדוק איך זה עובד. צריך לעבוד ולתכנן ולעשות ניסויים וסימולציות ודמיונות, ובסוף אתה מקווה שברגע האמת זה יפגע. וזה לא תמיד קורה, ואז זה פאדיחות.

בריאה

כשאתה מתחיל פרויקט אין לך כלום. לפני שאתה חושב על פתרון אתה צריך לדמות את הבעיה. אתה צריך להבין את העולם, את הפיזיקה, איך הדברים עובדים. נגיד יש אות רדיו באוויר עם תופעות שמשבשות אותו – רעשים, החזרות, רוח, גשם – אתה צריך להבין איך האות מתנהג בעולם האמיתי. אז פעם אחת אתה כותב את הסימולציה ובצורה מתמטית מוסיף את השיבושים, ופעם שניה אתה כותב את האלגוריתם שמפרק את השיבושים באות ומשאיר אותו נקי. אחר כך אתה הולך למעבדה ורואה, וואלה, זה עבד. לא יודע אם הייתי משתמש במילה ׳אלוהים׳ אבל כן, כאילו, הבנתי. אתה רואה את החלום שלך הופך למציאות. שהאלגוריתם שלך מתמודד עם המצבים שדימית. יש בזה סיפוק חזק שהצלחת להגשים את החלום קצת. שאתה מבין את המציאות. להבדיל אלפי הבדלות, אבל זה כמו רופא שמבין איך בן אדם עובד ומצליח לעזור לו. יש איזו הרגשה של קצת בריאה כזה. שהצלחת לברוא משהו.

במעבדה

הניסויים שרואים בטלוויזיה זה קצת רחוק לי, כמו לראות נוף מטורף שאתה לא מצליח לתפוס. יש את התמונות האלו מהסרטים, בחדר ועידה עם המנהלים, קורה הפיצוץ וכולם מוחאים כפיים ושאגות שמחה… דווקא בצבא יצא לי להיות בסיטואציות כאלו כקצין פרויקט – אז אתה רואה את ׳הדבר׳. אבל היום, בתור מהנדס ׳פשוט׳, זה פרדוקס כזה, אתה עושה את התוכנית ואומר, יאללה, שהמנהלים ילכו ויראו וימחאו כפיים. כמהנדס מעניין אותך שמה שביקשו ממך עבד ושאתה רואה על המסך מחשב שלך שזה מצליח. במוצר הגדול אתה כבר לא מרגיש שזה שלך.

הכי רחוק שהאלגוריתמאים מגיעים זאת המעבדה. במעבדה לא רואים שיגור, זה לא באוויר, זה חדר עם מחשבים. ללכת לשטח פחות מעניין אותי. אני, תנו לי להישאר במחשב, מקסימום לראות קצת במעבדה וזהו. לא רוצה לראות את ה… לא יודע. אני מנסה לנתח את זה, אולי אני מפחד שבסוף… שהטיל הזה עף והוא צריך לפגוע במטרה והוא מפספס כי עשית משהו לא טוב. זה נורא מלחיץ. שנתיים עבדת ובסוף הטיל עף, עושה את הפשששש, והולך לשם. ואז אתה וכולם אומרים ׳Fuuuuuck!׳

נשארתי הילד

8
8 נשארתי הילד

המצאה קטנה

כשהייתי נער רציתי להמציא איזו המצאה גדולה, כמו הממצאים המפורסמים. כילד יש את העודף אמביציה הזאת, אתה רוצה להשאיר חותם אחריך.

יש את האדם הראשון שחשב על לזהות כיוון של מטרה במלחמת העולם השנייה – זאת למשל תגלית חדשה, או נגיד תורת היחסות של איינשטיין, ששינתה את כל הפיזיקה, זה משהו מטורף. זה קורה פעם בהרבה דורות. ׳להמציא׳ זאת מילה גדולה. כשאומרים ׳להמציא׳ חושבים על תורת היחסות, על הנורה, אבל לפעמים המצאה זה גם דברים קטנים, של לעשות משהו בשיטה קצת אחרת. אתה נדרש לעשות משהו, נגיד, במהירות יותר גבוהה או בפחות חישובים. עצם זה שאתה עושה לדבר מודפיקציה, זאת המצאה קטנה. זה פחות או יותר מה שאני עושה. זה מספיק קרוב. לא הייתי איינשטיין אף פעם, אבל הייתי בסדר. עד היום לא המצאתי איזו המצאה, אבל היום אני מרגיש שאני בסדר. אתה גם צריך להבין מי אתה ומה אתה. טוב לי עם מי שאני. אני יודע שאני לא גאון מטורף, אבל בסדר, אני מספיק טוב בשביל מה שאני צריך.

אני נשארתי הילד

חלמתי ללמד את המחשב לחשוב כמו בן אדם. זה כן קורה, סוג של. אני מודה, זה באמת מאוד קרוב, אני מרגיש בר מזל שהתקרבתי ככה לחלום ילדות שלי. עם כל הדברים שאני עושה, אני לא יודע באמת מה אני עושה. אני מקבל נתונים ואני רואה אותם מתמטיקה וגרפים על המסך. אני לא יודע שזה טיל או מטוס. אני מרוחק לגמרי מהדברים האלה.

התעשייה הביטחונית זה עולם אדיר עם המון נמלים חרוצות, כל אחד עושה דברים אחרים לגמרי ואני נשארתי הנמלה הזאת שעושה את מה שרציתי לעשות בכיתה ד׳. נשארתי בתמימות של מה שהייתי בתור ילד. אני מתעסק בללמד את המכונה לעשות דברים של בן אדם. החלום שלי, בסוף הגשמתי אותו באיזשהו אופן ואני יכול להיות מנותק מהטינופת שאנשי השיווק והמנהלים אצלנו מתעסקים בה, הם מאוד מלכלכים את הידיים בכל מיני פוליטיקות. אני שמח להיות רחוק מזה.

בטבע, בפנים, עמוק 

בטבע שלי אני לא פציפיסט. הסבים שלי היו מאוד גאים בזה שהייתי קצין ושעכשיו אני שומר על בטחון מדינת ישראל. גם גדלתי, בסוף, פה. על כל הסיפורים האלה, על הנופלים, על הזה, אתה גדל בחשיבה מיליטריסטית כזאת. אבל כשאתה מתבגר ואתה קורא ולומד קצת, אתה רואה שאולי גדלת בחטא כזה. אבל בטבע, בפנים, עמוק, אני כן גאה. בגלל הדרך שבה גדלתי. אבל האדם הבוגר יותר שבתוכי, המתבונן יותר, אומר, רגע. מה אתה עושה? אתה הולך כל יום לעבודה ואתה עוזר לפגוע באנשים. זאת התחבטות כזאת. זה לא משהו שאפשר לפתור, למשל. אני חי עם הדילמה. עם הבעיה. עם הקושי. אין הרבה מה לעשות. זהו. כל דבר הוא מורכב. אין תשובה פשוטה. כל דבר הולך לשני כיוונים.

טיפ

תשמור על ענווה, תבין שאתה לא מלך העולם, שאתה יכול לטעות.

אין תגובות

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים לשתף מחשבות, תחושות ורעיונות בשיח מכבד.
Back to Top חזרה למעלה